בן רבקה ודויד, נולד ביום ט"ו בשבט תרפ"ח 6.2.1928)) בחדרה, בה בילה את רוב ימיו. הוא למד בבית-הספר היסודי במושבה, בבית-הספר החקלאי בפרדס חנה, ולבסוף – בבית-הספר התיכון במושבה. עוד בשבתו על ספסל-הלימודים נמשך לבו לנשק וחלום חייו היה להיות נשק ולשכלל את אמצעי-המגן של העם. בבית- הספר נתגלתה בו נטייה למדעים המדויקים, היה מפרק מכשירים שונים ומרכיבם מחדש ורבים נסתייעו בידיעותיו בתחום זה. לאחר שעבר את אימוני הגדנ"ע צורף לפלוגות החי"ש במושבה והשתתף בפעולותיהן. בימי השתוללות החיילים הבריטיים מן המחנות שבסביבת פרדס חנה נפגע מכדור ברגלו בהגינו על זולתו. אף כי לא החלים לגמרי מפצעיו חזר עד מהרה לבית-הספר והשתדל להתגבר על הקשיים שנתקל בהם בלימודיו. בימי הדיון בעצרת האו"ם על גורל ארץ-ישראל נתבקשו תלמידי הכיתה לכתוב חיבור על המדינה העתידה לקום. אליהו בחר בנושא הצבא, נושא שהיה קרוב ללבו.

כשפרצה מלחמת-העצמאות והוא עדיין תלמיד, היו רואים מדי פעם איזה "כלי" שקיבל לתיקון נושר מבין ספריו. אליהו עזר אז לנשק הנפתי ועסק בכל שעת פנאי בתוכניות להתקנת מרגמות משוכללות יותר. כשהחלו הקרבות הראשונים השתתף בהגנת המושבה, ועם פלישת האויב לארץ לא יכול עוד לשבת על ספסל-הלימודים והתגייס לצבא ושירת בחטיבת "גבעתי". את אמונו בכוח הלוחם העברי ביטא באחד המכתבים לחייל אלמוני, שצירף אל ה"שי לחייל": "דמותך עומדת לפנינו ובך אנו תולים תקוותנו במערכה". ימים ספורים לאחר שגויס נשלח עם מחלקתו להגנת ניצנים. חבריו מספרים כי היה חש מעמדה לעמדה, תחת האש החזקה, ומתקן את כלי-הנשק.

לאחר שנבלמה התקדמות הטור המצרי ליד אשדוד נותר קיבוץ ניצנים בעורפם. המצרים הבינו כי נקודה זו יכולה לשמש בסיס לפעילות כוחותינו בעורפם ולפיכך ריכזו כוח ניכר כדי לכובשה. ההתקפה המצרית הונחתה ביום 7.6.1948. מבעוד לילה הופגז המשק קשות ועם בוקר החלה הסתערות הרגלים, אך זו נבלמה באש המגינים. המצרים הגבירו את ההפגזה ואף הפעילו מטוסים שהפציצו את המשק וגרמו נזקים כבדים. בחסות חיפוי זה התקדמו כוחות רגלים ושריון מצריים והצליחו לחדור למשק ולהשתלט עליו. בקרב זה נפל, ביום כ"ט באייר תש"ח 7.6.1948)), כשפגז פגע בעמדה שבה פעל. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בניצנים.