בועז, בן סופי וצבי, נולד ביום י"ג באב תשי"ג (25.7.1953) בחדרה. הוא למד בבית-הספר היסודי "אחד העם" בחדרה, ואחרי-כן המשיך את לימודיו בפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה. בועז היה ילד נוח, בעל כוח סבל בלתי-רגיל, נבון ומתחשב. לדברי חברו, בבית-הספר היה הבריון שבחבורה: בריא, חזק ועירני. הוא אהב מוסיקה, הרבה לשיר בקולו החזק והערב לאוזן והיה מנגן על מסרק עטוף נייר. כן אהב לרקוד ולא נלאה מכך במשך שעות. הוא אהב לצחוק ולספר בדיחות וביתו היה מלא חברים תמיד. הוא היה עורך מסיבות וידע להכין הופעות, לארגן ולהנחות שירה בציבור ומשחקים. כמו כן אהב לצלם והשאיר אחריו תצלומים רבים שצילם. הוא היה חובב קולנוע ויכול היה לצפות בסרטים אחדים ביום אחד. הוא אהב לאכול ואהב לישון. מטבעו היה עקשן, ואם רצה או החליט משהו – לא יכול איש להזיזו מדעתו. עוד כשהיה תלמיד בכיתה ז' החליט שימשיך ללמוד בפנימייה הצבאית, ולמרות הסתייגות הוריו, עמד על דעתו. הוא התמיד בלימודים בפנימייה למרות הקשיים, ומעולם לא התלונן על החיים שם. החברה בפנימייה הייתה חשובה לו ביותר והוא התקשר לחברים רבים בקשרי ידידות עמוקים. כמו כן היה קשור מאוד למשפחתו. תמיד השתדל לעשות כהלכה מה שמצא חן בעיניו וידע להתגבר על מכשולים, אך לא אהב להתאמץ בגלל עניין שלא נראה חשוב בעיניו. הוא לא הקדיש זמן ללימודים ומקצועות שלא החשיב, והיה מנסה "לעבור" במינימום הדרוש. הוא נהג להתווכח לשם ויכוח, אך היו לו דעות מגובשות. תמיד הצטיין בזיכרון מצוין ובכוח שכנוע רב. לדברי מפקד הפנימייה היה בועז ישר, מהימן, אחראי ויודע לשמור סוד. הוא כתב רשימות שונות בעלון מחזור י"ז של הפנימייה והיה אחד משלושת עורכיו. במסגרת הפנימייה עבר קורס צניחה. בועז התעניין בכלכלה ורצה ללמוד מקצוע זה. הוא חש שימות צעיר; הוא אמר לחברתו שקו החיים שלו קצר, ולכן לא הסכים לדון על נישואין, שכן לא רצה שתהרוס את חייה בגללו. זמן קצר לפני שגויס לצבא, נסע לטיול בחו"ל.

בועז גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר שהשתלם בקורס למקצועות טנק "סנטוריון" ובקורס למפקדי טנקים, הוצב ביחידה ועשה חיל בתפקידו. לפיכך נשלח לקורס קצינים והשתלם בקורס לקציני שריון. אחרי-כן הוצב בבית-הספר לשריון כמדריך בקורס מט"קים. הוא לא שבע רצון מכך וביקש העברה ליחידה קרבית. לבסוף הוצב בגדוד בסיני כמ"מ טנקים והיה מרוצה, למרות התנאים הקשים, שיש לו מחלקת טנקים משלו. הוא השקיע את כל אונו ומרצו בחינוך פקודיו ובאימונם והשתדל להוציא מהם את המקסימום. תמיד נהג לעשות עמם את כל העבודות הקשות ושמר על מוראל גבוה במחלקתו. ואמנם לדברי מפקד הגדוד, סגן-אלוף קהלני, הצליח לעצב מחלקת טנקים מעולה, אף בהשוואה למפקדי מחלקות ותיקים ממנו. הוא אהב את חיי הצבא, אף-על-פי שלא היה מרבה לדבר על כך. הוא התכונן להמשיך ולשרת בצבא הקבע ושאף לתקן ליקויים שמצא בו, למרות שמעולם לא הזכיר דברים שליליים בצבא ותמיד הצדיק את הנעשה בו. בערב ראש השנה נשלח גדודו לרמת-הגולן. ביום שפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה בועז בטנק שלו משעות הבוקר. הוא נמנה עם הראשונים, שמיהרו לקדם את פני הטנקים של הסורים. במשך כל שעות היום והלילה לא זז מעמדתו לרגלי הר החרמונית –עמדה ששלטה על כל העמק ("עמק הבכא"). בקור-רוח, בעקשנות ובדבקות לחם ללא הרף בטנקים של האויב, כשהוא חשוף בצריח, בעוד הטנק עצמו מוסתר. במהלך הלחימה הצליח להשמיד כעשרים טנקים, עד שבשעות הבוקר של יום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) נפגע פגיעה ישירה ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחדרה. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן. בן אחותו, שנולד לאחר שנפל, נקרא בועז על-שמו.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם שימש דוגמא ומופת לכל פקודיו בידע מקצועי, באהבת החיילים, במסירות ובאומץ לב".

הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה מדברי בני משפחה, חברים ומפקדים על דמותו וכן מרשימותיו וממכתביו; כן תרמו הוריו לזכרו מלגת לימודים לסטודנט נזקק, המוענקת במסגרת המסדר על-שם זאב ז'בוטינסקי, מצודת "אף-על-פי" בנתניה;הסימטה בחדרה שבה מתגוררת משפחתו נקראה, לפי בקשת כל הדרים בה, "נתיב בועז" על-שמו; כן הונצח שמו על לוח הזיכרון המשותף לבוגרי בית-הספר הריאלי והפנימייה הצבאית בחיפה ועובדיהם, שנפלו במלחמת יום-הכיפורים; בשבועון "במחנה" מיום 12 בדצמבר 1973 פורסמה רשימה על "הקרב בו נבלמו הסורים" ובועז נזכר בה.