בן שמחה ובלהה. נולד ביום י' בתמוז תש"ו (9.7.1946) בחדרה. סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי על-שם אחד-העם שבמקום. בעודו תלמיד בבית-הספר היסודי דבקה נפשו בים ובמהרה הצטרף ל"זבולון" ובית-הסירות של אגודה ימית זו הפך לו לבית שני אשר בו חושלה אהבתו לים בידיעה מקצועית עמוקה. השתייך לסקציה הימית של "הפועל" בחדרה. את לחמו מצא במקצוע המכונאות. הוסמך כמפקד סירת-מפרשים בקורס של גדנ"ע-ים בעכו ביולי 1963 ומה גדולה היתה שמחתו כשנערכה לבוגרי הקורס הפלגה בת יומיים מחיפה לפמגוסטה. לאחר הפלגה זו לא מצא מנוחה לנפשו בעבודות-החוף, כי מאד אהב את הים; והנער בן הט"ז מצא דרך להתקבל לעבודה בספינת-דיג. במאי 1964 גויס לצה"ל ומטבע הדברים ביקש לשרת בחיל-הים, אך מבוקשו לא ניתן לו והוא הוצב ליחידת חרמ"ש בדרום-הארץ. משנשתחרר מן הצבא נתמנה רכז בסקציה הימית של "הפועל". בדאגות ובאחריות מפליאה עסק בהדרכת-נוער, באירגון שיוטים, ומעל לכל – בנטילת חלק פעיל בתחרויות-שיוט. את לב-חבריו קנה בנימין בעצם מסירותו וקסמו האישי. אחרי שחרורו מן הצבא (באוגוסט 1966) היה יוצא למילואים ובמסגרת זו היה גם במלחמת ששת הימים. בגלויתו האחרונה (מתאריך 7.6.1967) כתב בנימין מתוך האופטימיות האופיינית לו: "אני מקוה כי המאבק יסתיים במהרה כשידנו על העליונה", אך בקרב שנערך בגיזרת גדות נפצע בנימין ביום החמישי לקרבות וכעבור חמישה ימים נפטר מפצעיו; זה היה ביום ה' בניסן תשכ"ז(13.6.1967). הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי בנהריה והועבר לאחר-מכן למנוחת-עולמים בבית-הקברות בחדרה. המג"ד ומפקד-הפלוגה שלו שבאו להביא את הבשורה הזו לביתו סיפרו את עלילות הגבורה של הבן שהצליח לחלץ פצועים מתחת לפגזי האויב – אלא שהוא עצמו נפצע אז באופן אנוש.