אריה, בן שרה ואייזיק, נולד ביום ו' בסיון תשי"ב (3.6.1952) בחדרה. מילדות התגלה אריה מבוגר מגילו, מבחין ומעמיק בכל נושא שעניין אותו. נער שקט ומסור מאוד להוריו, שהעניקו לו רוב אהבה ועמדו לצדו בכל צעד שעשה בחייו. בבית-הספר היה אריה תלמיד מצטיין, אהב מאוד לקרוא ועסק במחקר. אחרי שסיים את לימודיו בבית-הספר העממי "אחד-העם" בחדרה, התקבל אריה לבית-הספר התיכון הכללי וכאן הצטיין בכשרונותיו במדעים. המקצועות שמשכו את לבו היו הביולוגיה והכימיה והוא גם עזר לידידו-מורו, משה אדר, בהוצאת ספר-לימוד כימיה לבתי-ספר תיכוניים, בשם "כימיה במעבדה". הרבה מהניסויים המתוארים בו נעשו על-ידי אריה. בבית-הספר כונה אריה בשם "פרופסור". בתואר התבטאו הרבה הערצה ליכולת ולידע שלו, שכן אהב תמיד לעזור לחבריו בלימודים ומעולם לא מנע מהם ידע שרכש בכוחות עצמו. עלם יפה-תואר היה אריה, בעל מבט חודר ועם זאת צנוע ועניו, שההתפארות בהישגיו הייתה ממנו והלאה. בבחינות הבגרות זכה בציונים מעולים והתקבל לבית-הספר לרפואה בחיפה בלי לעמוד בבחינות הכניסה המקובלות. אך הוא דחה את תחילת לימודיו עד לאחר סיום השירות בצה"ל.

אריה גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1970 והוצב לחיל השריון. אחרי הטירונות והאימון הבסיסי, השלים קורס נהגי שריון וקורס טען-קשר. בביקוריו בבית בחופשות לא נהג לספר הרבה על השירות ובדרכו הצנועה לא התפאר בהישגים או בעמידה בקשיים. הוא לא שאף אלא לסיים את השירות הסדיר ולהמשיך בלימודים, כדי להגשים את משאת לבו – להיות רופא. חבריו של אריה אהבו אותו מאוד, שכן היה חבר טוב וידיד נאמן. מפקדיו ידעו שאפשר לסמוך עליו בכל משימה שהוטלה עליו. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה אריה מוצב עם יחידתו בחזית הדרום. הוא השתתף בקרבות האימים תשעה ימים תמימים, לחם בתושייה ובאומץ-לב וחילץ צוותי-טנקים מן האש. ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973) הוא ליל צליחת התעלה, נפגע בקרב ונהרג. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בחדרה. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. בעבור גבורתו המופלאה בקרב הוענק לאריה "עיטור המופת" וזה נוסח כתב העיטור: "לאות ולעדות כי סמל ברץ אריה ז"ל, גילה אומץ לב הראוי לשמש מופת. תיאור המעשה: ביום6 באוקטובר 1973 בקרבות הבלימה באזור הפירדאן, שימש סמל אריה ברץ ז"ל כנהג טנק. בקרב זה נפגע הטנק והוא פינה את אנשי צוותו הפצועים לטנק של סמל המחלקה. הסמל אריה ברץ ז"ל התיישב במושב הנהג והסיע את הטנק והנפגעים שבו לתעוז, למרחק של כ10– ק"מ, כשהטנק בוער. לאחר מכן שב ללחום. בליל הצליחה, 15 באוקטובר 1973, נפל באזור 'החווה הסינית'. במעשיו אלה גילה אומץ לב, תושייה ואחוות לוחמים למופת. על מעשה זה הוענק לו עיטור-המופת".