בן חיותה ויעקב ז"ל, נולד ביום כ' בסיוון תשי"ט (26.6.1959) בחדרה. תובל היה נצר למשפחות גבירצמן והוכברג, שתי משפחות מושרשות בחדרה, שתולדותיהן שזורות בתולדות העיר. משפחת הוכברג הייתה מן החלוצות בענף תעשיית השימורים בארץ. בן 6שנים היה תולי כאשר מת עליו אביו, מבעלי מפעל השימורים "פרי טעים". הוא נותר עם אמו ואחותו אורית בת ה-10. אמו נישאה שנית, וקשרים חדשים ואמיצים נקשרו בין בני המשפחה. בייחוד העמיק הקשר של תולי עם אמו.

תולי היה ילד שובב, מלא חן ומצוי תמיד בתנועה. ילדותו עברה עליו בסביבה פסטורלית בין עצים וצבעים: כר פעולה נרחב לשעשועים ולמעשי קונדס. ייחודו וחינו של תולי היו בטבעיות ובפשטות שבהתנהגותו. הייתה בו אהבה עזה לחיים, וכל מה שאהב לעשות –עשה מתוך התלהבות גואה.

הוא למד בבית-ספר יסודי על-שם אחד העם בחדרה, והמשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון העיוני בחדרה. היו לתולי הכישורים המתאימים ללמוד, אבל הוא לא אהב להשקיע מאמצים בלימודים. הוא סיים את לימודיו במגמה ביולוגית, בהצלחה בלא מאמץ רב.

תולי היה חברותי מאוד. הוא היה חבר ב"מכבי הצעיר", נהנה לשחק כדורגל ולצפות במשחקי כדורסל. הוא אהב לקרוא ספרים, ורישומם ניכר עליו. בגיל זה למד תולי לרכוב על סוסים. למרות שמשפחתו יכלה לממן לו בלא קושי את שיעורי הרכיבה, הוא עבד בחוות הסוסים בקיסריה ומימן את השיעורים משכרו.

תולי היה בעל שיער מתולתל ובהיר, ועיניים חומות-ירוקות וגדולות. הוא היה חביב על בנות כיתתו, והן ביקשו את חברתו. התנהגותו הטבעית החופשית סחפה את מי שנמצא במחיצתו, והשרתה נעימות בכל בילוי. טוב-לב ורגישות, חוכמה וכושר ניתוח מעולה התמזגו בו ויצרו אישיות אהובה על כל חבריו, ולאחר מכן גם על פקודיו.

בצבא הוא החל את שירותו כמפקד טנק, ואחר-כך סיים קורס קצינים. הוא היה בעל רמה מקצועית גבוהה בנושא הטנקים, והיו לו יחסי אנוש מצויינים עם חיילים. הוא שימש מ"מ ומ"פ של פלוגה, שבזכות פיקודו נחשבה למעולה שבגדוד, והיה על הטנק הראשון שנכנס ללבנון בציר המרכזי, במלחמת שלום הגליל.

גם כמפקד עמד לו חינו – אהבת החיים שבו, עשיית הדרוש בפשטות ובטבעיות, חיוכו ורצונו להגיע לתוצאות הטובות ביותר הקשו על המג"ד שלו לכעוס עליו. בחיוכו שובה הלב והשלו ובמבט שבעיניו היה מפשיר כל כעס. חבר, מפקד פלוגת חי"ר, סיפר כי "עיניו החכמות הנוצצות בברק של היגיון, פרצופו המביע חוכמת זקנים ושובבות נעורים" הרחיקו ממנו כל חשש לחיכוכים אפשריים במסגרת התפקיד. יחסיו עם חייליו עוררו את קנאת עמיתיו. חייליו נשמעו לו בחיבה מהולה בהערצה. מעולם לא נזקק להרמת קול. הייתה בו סמכות אדירה, שנבעה אך ורק מהיותו תולי. הוא היה נחמד וסמכותי בעת ובעונה אחת.

כשסיים המח"ט שלו את תפקידו, הוא כתב לתולי מכתב פרידה, ובו דברי הערכה מיוחדים על תפקידו כמ"פ: "אתה מנהל את הפלוגה ברמה מצוינת באימונים ובתרגילים ברמה גבוהה. כפלוגה שמשימותיה להוביל את הגדוד, את החטיבה ואת הצבא כולו במבצעים ובמלחמה, אני רואה זכות מיוחדת לך כמ"פ להימנות עם חבורת הפיקוד הבכירה של החטיבה… ולי כמח"ט הייתה הזכות לפקד עליך ועל מפקדי הפלוגה וחייליה".

תולי לא החשיב מעמד ודרגות. הוא לא סיפר על כך בבית, וכאשר נתגלה המכתב במקרה – המעיט בחשיבותו. את חייליו הוא סחף במעשיו ובכוח הדוגמה האישית לו, ומפקדיו אף התרו בו לא אחת לבל ייחשף כל כך בצריח המפקד. קולו הבוטח, השלו והאמיץ במכשיר הקשר בשעת קרב, היה מקור ביטחון לחייליו. אחד החיילים סיפר, כי שמע את קולו במכשיר הקשר כשהוא פוקד לא לירות על בית זה או אחר, כי יש בו אשה, זקן או שמתנופף מעליו דגל לבן.

ביום קרב אחד בלבנון השמידה יחידתו 20 טנקים סוריים ויצאה בלא פגע. היא נשלחה למקומות קשים במיוחד ללחימה. תולי נהרג בפגיעה ישירה, כאשר רץ תחת אש כבדה, ובידו מטפה, לעבר נגמ"ש בוער שנלכדו בו לוחמים פצועים. על גילוי אומץ לב, מסירות נפש וכושר מנהיגות, הוא זכה בצל"ש מטעם אלוף הפיקוד, אמיר דרורי.

תוכניתו של תולי הייתה ללמוד הנדסה תעשייתית ולחזור למפעל המשפחתי. מדי שלושה חודשים הוא היה מחדש את החוזה עם צה"ל, לאחר שמפקדיו שכנעו אותו להאריך את השירות לתקופה נוספת. תחושת החובה והאחריות הם שהכריעו. למרות גילו הצעיר, רצו להטיל עליו תפקיד בכיר יותר – סמג"ד. אבל הפעם, גם כדי להקל על אמו שחרדה לגורלו, הוא החליט לשנות מסלול ולהשתחרר מצה"ל. הוא נפל שבועיים לאחר מועד שחרורו המיועד. אחר מותו הועלה תולי לדרגת רב-סרן.

מיכל, חברתו מילדות, אמרה עליו: "מה שיספרו על תולי, לא יוכל אף פעם למצות את מה שהוא היה – הוא היה סמל החיים, הוא היה החיים עצמם".

תולי נפל ביום ט"ו באב תשמ"ב (4.8.1982) בשדה התעופה של ביירות, והוא בן 23 שנים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחדרה.

משפחתו הוציאה לאור ספר לזכרו.