בן חנה לבית סלומון וזלמן, נולד ביום ו' בניסן תר"ץ (4.3.1930) בחדרה, נין ונכד למייסדי חדרה ופתח תקווה, ומהם ירש את אומץ לבו ואהבתו לארץ. שורשיותו הארץ-ישראלית היתה טבועה בכל תכונותיו ומעשיו. בהיותו בן 6 שנים קיפח בשעת משחק אחת מעיניו אך מומו זה לא מנע ממנו מאוחר יותר שום פעולה אמיצה ונועזת. שאול למד בגימנסיה והצטיין בחיבוריו הנאים. בתקופת לימודיו הצטרף לתנועת "הצופים", תחילה כחניך ואחר-כך נמנה עם המדריכים המחוננים ביותר. היה בעל מרץ רב ויוזמה וטמפרמנט לוחם, סוער ומסעיר. בשנת 1943 הצטרף ל"הגנה" ושירת ב"ש"י" (שירות הידיעות), בו ביצע בהתלהבות ובמסירות מרובה תפקידים סודיים ואחראיים ביותר. השתתף בהעברת נשק והטמנתו, על אף הסיכון הרב הכרוך בדבר, בהעלאת מעפילים וכד'. עם ההחלטה בעצרת האו"ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות, בירך את סבו שזכה לכך ועזב את בית-הספר שבועיים לפני הבחינות. בהיפרדו ממחנכו השמיע באוזניו את טענותיו כלפי חבריו הממשיכים ללמוד וחייהם אינם קודש למולדת. על אף היותו משוחרר מגיוס בשל מומו, התנדב שאול לשירות מחוץ למקום מגוריו בשם בדוי, דויד כרמי, מחשש שמא לא יגייסוהו מכיריו בחדרה היודעים על חסרון עינו. הוא שירת בחטיבת "כרמלי" ויצא ללוות את השיירה ליחיעם הנצורה. "מדינה יש לכבוש בדם" – אמר לאביו בשעת הפרידה האחרונה. השיירה יצאה מנהריה ביום ט"ז באדר ב' תש"ח (27.3.1948) בשעות הצהריים ובה שבעה כלי רכב ו90– אנשים, כדי להעביר אספקה, חומרי ביצורים ותגבורת ליחיעם. ליד כברי נתקלה השיירה במארב שהציבו הערבים. המשוריין הראשון הצליח לפרוץ ולהגיע ליחיעם, אך שאר כלי הרכב נלכדו במארב. אנשי השיירה לחמו עד שעות הערב ובחסות החשיכה הצליח חלק מהם להיחלץ, אך כמחציתם נפלו בקרב, ושאול ביניהם. הוא היה בן 18 בלבד ולא זכה לראות בהגשמת חלומו על תקומת "המדינה שתהווה גורם של קידמה ותרבות במזרח התיכון" – כפי שהתבטא באחד מחיבוריו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנהריה.