כבוד הינו ערך יסוד אוניברסאלי, והוא נבחן ונמדד מדי יום ביחסם של בני אדם לזולתם.
להתייחס לזולת בכבוד משמעו - לתת חשיבות לכל אדם באשר הוא ולהכיר בערכו מעצם היותו "אדם", ולא בשל מעמדו, תפקידו, הישגיו או קבוצת השתייכותו.
בכל אדם פועם צורך אנושי עמוק שיתייחסו אליו בכבוד, והוא מצפה מאחרים שיתייחסו באופן חיובי לזהותו, לרגשותיו, למחשבותיו, לאמונתו, למעשיו ולקשייו.
נקודת המוצא ביהדות ביחס לכבוד האדם משתקפת באמרה "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" (אבות ב', י'): כשם שאינך רוצה שיפגעו בכבודך, כך היזהר שלא לפגוע בכבוד חברך, ומוסיף הרמב"ם בקשר ליחס אל הזולת: "... שתהיה חמלתי ואהבתי לאחי באמונה כאהבתי וחמלתי לעצמי, בממונו וגופו וכל מה שיש לו או שהוא חפץ.
וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו, וכל מה שלא ארצה לעצמי... לא ארצה לו כמוהו...".
במדינת ישראל נחקק חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (1992) שקובע: "... אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם...". בהתייחסו לחוק אמר השופט העליון אהרון ברק:
"הסיכוי הוא בהעלאת כבוד האדם למקומו הראוי, כערך יסוד של החברה שלנו... חשיבותו של ערך זה הוא בהיותו גורם מאחד ומגבש את בני החברה הישראלית על כל גוניהם, לבני חברה אחת, אשר על דגלה חרוט כבוד האדם".